החלטה בתיק בש"פ 5277/05

1.       בפניי ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 29.5.05 ומיום 31.5.05 (השופט ב' ארבל) אשר הורה לשחרר את המשיבים ממעצרם בתנאים שנקבעו בהחלטה.

2.       נגד המשיבים הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בנצרת המיחס להם גרימת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). למשיב מס' 1 מיוחסות גם עבירות של החזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין. יחד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים.

3.       על-פי העובדות כפי שפורטו בכתב האישום, ניסו המשיבים להרוס פס האטה שהוקם על-ידי שכנם, המתלונן (להלן: המתלונן). המתלונן יצא מביתו, ניגש אל המשיב מס' 1, שהיה מצויד בפטיש, וביקש ממנו להפסיק את הריסת פס ההאטה. אז תפס המשיב מס' 2 את המתלונן. בתוך כך, היכה המשיב מס' 1 את המתלונן בראשו באמצעות הפטיש, ואחיו של המשיב מס' 1 - שגם נגדו הוגש כתב אישום אך אינו צד להליך המעצר שבפניי - היכה את המתלונן באמצעות אלה. המתלונן התמוטט במקום ואיבד את הכרתו. על-פי כתב האישום, המשיבים המשיכו להכות את המתלונן גם לאחר שנפל ואיבד הכרתו.

          כתוצאה מהאירוע המתואר, נפצע המתלונן באורח קשה מאד. הוא אושפז  בבית חולים ועבר מספר ניתוחים בראשו. אובחנו אצלו שלושה שברים והמטומות שונות במספר מקומות בגולגולת ובכתפו הימינית.

          כתב האישום ממשיך ומתאר, כי כאשר הגיעו השוטרים על-מנת לעצור את המשיב מס' 1, הוא הוציא מכיסו סכין והשליך אותה מעבר לחומה סמוכה, מתוך מטרה להעלימה מהשוטרים.

4.       בית המשפט המחוזי הורה כאמור לשחרר את המשיבים. במועד מתן ההחלטה הראיה המרכזית נגד המשיבים היתה הודעתה של אשת המתלונן אשר נמסרה למשטרה ביום 12.5.05, בה אמרה:

"ביום שלישי סמוך לשעה שש וחצי אחרי הצהריים בעלי ג'עפר היה בבית, ובעלי כבר עשה פס האטה מבטון מול הבית שלנו לרוחב הכביש, כדי שהרכבים יאטו בכביש, ואז בא עומר מוחמד דחלה והביא פטיש הריסה מברזל ורצה להרוס את פס ההאטה ובת שלי הקטנה אמרה לג'עפר בעלי כי עומר הורס את פס ההאטה, אז יצא בעלי לראות מה קורה, ואמר עומר זה לטובת הילדים למה אתה הורס את זה, ואז עומר אמר לו תשתוק עכשיו אני מראה לך, ואז היה ויכוח ביניהם ואביו של עומר, מוחמד סלימאן דחלה, שעמד לידי עומר, החזיק את בעלי מאחור ותפס לו את הידיים ועומר התחיל לתת לבעלי על הראש בפטיש ההריסה, וסלימאן אחיו של עומר שישב בחצר גם בא והביא איתו מוט עץ, לבניה צבעה לבן באורך של שני מטר, והתחיל לתת לבעלי ג'עפר גם הוא על הראש ואז עזב מוחמד את בעלי ג'עפר, והתחיל בעלי להתגלגל על הכביש, והמשיך עומר וסלימאן לתת לו מכות, עומר בפטיש הברזל וסלימאן במוט העץ על הראש שלו, ואז עזבו אותו כאשר התחיל ג'עפר לחרחר, ויצא קצף לבן מפה שלו..."

5.       כנגד הודעתה של אשת המתלונן, הציגו המשיבים הודעות שונות, לפיהן הם לא נטלו חלק במעשי האלימות. כך מוסר הנאשם השלישי בפרשה (שאינו כאמור צד להליך זה), כך גם מסרה אשתו של המשיב מס' 1 וכך גם מסר עד נוסף, שהינו קרוב משפחה של שני הצדדים. להשלמת התמונה יש לציין כי המשטרה תפסה פטיש, והמשיב מס' 1 הודה כי השתמש בפטיש במטרה להרוס את פס ההאטה.

6.       על בסיס הראיות הנזכרות בחן בית המשפט המחוזי קיומן של ראיות לכאורה. בהחלטה מיום 29.5.05 קבע בית המשפט - אם כי בהסתייגות - כי קיימות ראיות לכאורה להרשעת המשיבים. ברם, לאור העובדה כי עדות אשת המתלונן היתה העדות היחידה נגד המשיבים, ולמולה עמדו מספר הודעות המאשרות את גירסת ההגנה, קבע בית המשפט כי עוצמת הראיות נגד המשיבים הינה חלשה: ובלשון בית המשפט "מתקשה אני לקבוע כי אכן קיימות ראיות לכאורה חד משמעיות כנגד המשיבים 2 ו-3 (המשיבים בפניי - ע.א.)."

משכך, ועל-אף שהעבירות המיוחסות למשיבים מקימות חזקת מסוכנות ועילת מעצר על-פי הוראות סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), קבע בית המשפט כי יש לשחרר את המשיבים אם תמצא חלופת מעצר מתאימה. דיון נוסף בעניין חלופות מעצר אשר הציעו המשיבים התקיים ביום 31.5.05 ובסיומו החליט בית המשפט לשחרר את המשיבים למעצר בית בדירה בנצרת, הרחק ממקום האירוע וממקום מגורי המתלונן.

7.       בין הדיון בו ניתנה ההחלטה העקרונית בעניין השחרור לבין הדיון שנקבע ליום 31.5.05 לבדיקת חלופות המעצר, השתפר מצבו של המתלונן. בעקבות השיפור, מסר המתלונן ביום 29.5.05 גירסה קצרה של האירועים, לפיה המשיב מס' 2 תפס אותו והמשיב מס' 1 היכה אותו בראשו. ההודעה נמסרה בכתב ידו של המתלונן, כי במועד מסירתו לא היה מסוגל, בשל מצבו הרפואי הקשה, לדבר ולתקשר מילולית. בעקבות קבלת הודעה זו, פנתה המדינה אל בית המשפט המחוזי בבקשה דחופה לעיון חוזר בהחלטה לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר. בית המשפט דחה את הבקשה, וקבע:

"אתמול החלטתי בבקשה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם. טרם יבשה הדיו על החלטתי, הוגשה בקשה לעיון חוזר, בקשה המבוססת כולה על החלטתי, בה קבעתי כי לנוכח עוצמתו הפחותה של חומר הראיות ביחס למשיבים 2 ו-3, מן הראוי לשחרר משיבים אלה לתנאי חלופת מעצר....

...הבסיס לבקשה הינו הודעה שנגבתה מהמתלונן... עיינתי בגרסה זו אשר נכתבה בכתב ידו של המתלונן. יש בגרסה זו חומר, אשר לכאורה יש בו כדי להוסיף ראיה נוספת...בנסיבות אלה, הרי אם גם נוספה לחומר הראיות תוספת מסוימת, אשר יש בה כדי להגביר את עוצמתו במידת מה, הרי לא מצאתי תוספת זו יש בה כדי להניעני לשנות את החלטתי מאתמול ואני מותירה כמות שהיא."

8.       על החלטת בית המשפט המחוזי הגישה המדינה ערר לבית משפט זה. ביום 2.6.05 נערך דיון בפניי, בו מסרה באת-כוח המדינה כי בינתיים השתפר מצבו של המתלונן מאד, והוא אף שוחרר מבית החולים. המתלונן מסר גירסה נוספת, מפורטת, ביום 1.6.05 המאשרת כי אכן המשיבים נטלו חלק במעשי האלימות נגדו, כפי שהעידה אשתו. מנגד, בא-כוח המשיבים חזר והדגיש, כשם שהדגיש בפני בית המשפט המחוזי, את ההודעות התומכות בגרסת ההגנה, וכן סתירות שונות הקיימות לדבריו בדברי אשת המתלונן. כן הביע בא-כוח המשיבים חשש כי המתלונן ואשתו תיאמו את הודעותיהם.

9.       אומר מיד, כי אין בית משפט הדן במעצר בוחן שאלות של מהימנות ומשקל. הדרישה של ראיות לכאורה לצורך מעצר פורשה ופורטה על-ידי בית משפט זה, והדברים ידועים. השאלה אותה שואל בית המשפט הינה אם קיים סיכוי סביר מכוח הראיות המצויות עתה, כי הנאשם יורשע לאחר עיבודן של הראיות במהלך ההליך הפלילי. (ראו: בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 ,עמ' 146-147). בענייננו, לא יכול להיות ספק, כי אם ייתן בית המשפט הדן בתיק העיקרי אימון בעדותה של אשתו של המתלונן, כי אז יש בה כדי להביא להרשעת המשיבים בעבירות המיוחסות להם. מכאן גם על-פי הראיות שהיו בפני בית המשפט המחוזי במועד ההחלטה מיום 29.5.05 היה מקום לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיבים. ברם, לאחר מתן ההחלטה, התווספה כאמור הודעתו של המתלונן עצמו. בפני בית המשפט בדיון שנערך ביום 30.5.05 עמדה גירסה קצרה בכתב, בבחינת "גרעין גירסה", אשר הוסיפה לראיות נגד המשיבים, גירסה עליה חזר המתלונן ביתר פירוט לאחר שמצבו השתפר. כאמור, סבורני כי גם לפי הראיות שהיו בפני בית המשפט במועד ההחלטה מיום 29.5.05, ובמיוחד לפי ראשית הגרסה מטעם המתלונן שנמסרה לבית המשפט ביום 30.5.05, בטרם מתן ההחלטה בעניין חלופת המעצר, ניתן היה לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה להרשעת המשיבים.

          אך אוסיף, ומעבר לנדרש, כי בא-כוח המשיבים לא הצביע על כל סיבה המניחה את הדעת מדוע המתלונן ואשתו יבקשו להפליל אותם. המתלונן והמשיבים הם שכנים, קרובי משפחה, ולטענת המשיבים לא קדמה לאירועים כל מריבה או סכסוך ביניהם.

10.     משקבעתי כי קיימות ראיות לכאורה להרשעת המשיבים, קמה כאמור חזקת מסוכנות עילת מעצר וחזקת מסוכנות מכוח הוראות סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. בא-כוח המשיבים טען בפניי כי ניתן לאיין את מסוכנותם של המשיבים באמצעות חלופת מעצר במעצר בית בנצרת, כפי שקבע בית המשפט המחוזי.

אין בידי לקבל טענה זו. המעשים המיוחסים למשיבים חמורים ואלימים בצורה קיצונית. גם אחרי שהמתלונן התמוטט ונפל, המשיכו המשיבים להכותו באכזריות בפטיש ברזל. הנזקים שנגרמו למתלונן, על-פי חוות הדעת הרפואיות, קשים. גם הנסיבות - וויכוח חסר הגיון בנושא פסי האטה - מזעזעות ומעידות על כך כי המשיבים אינם יכולים לשלוט בחמתם.

אכן, על כגון דא ציין השופט חשין כי על בית המשפט לבחון תחילה אם קיימת אפשרות לאיין את המסוכנות בחלופת מעצר, בטרם ניגש לבדיקת החלופות המוצעות (ראו: בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ' נאיף אבו סבייח (טרם פורסמה, ניתנה ביום 22.6.04)). על בית המשפט הדן בסוגיית מעצר לשקול את הפגיעה בחירותם של הנאשמים אל מול הצורך להגן על הציבור מפניהם. המעשים הקשים המיוחסים למשיבים בכתב האישום מעידים לטעמי על מסוכנות ברמה כזו שמחייבת את המשך מעצרם עד תום ההליכים נגדם.